התחלתי את השנה "על
הפנים"
השנה נרתמתי להוביל קבוצות תלמידים להצלחה אישית ומקצועית במסגרת
לימודי החטיבה והתיכון.
תלמידים שמסיבות (ונסיבות) שונות ומורכבות ,בשבילם זהו הסיכוי אולי היחיד
והאחרון ללמוד, להתמקצע, לזכות בתעודת בגרות ובעיקר : לקבל הערכה והכרה ראויה
מהמשפחה , מהסביבה והכי חשוב: אמונה בעצמם.
הפנימייה בה הם לומדים קולטת אותם באהבה גדולה באמצעות צוות טיפולי
מסור באופן מעורר השראה. הם זקוקים למשהו אחר, שונה, מיוחד ומכיל הרבה יותר ובעיקר
מאפשר, "מושך" ולא "דוחף".
את השיעור הראשון פתחתי בפעילות לא שגרתית. נכנסתי לכיתה ושאלתי
:"מי כאן מצטיין בכפיפות מרפקים (שכיבות שמיכה)? . שידגים בבקשה לכל
הכיתה"
ניצלתי את
ההלם והמבוכה הרגעית ומיד הדגמתי בעצמי...
ואז הסברתי להם: " זוהי פעולה
שלא דורשת שום כלי/ מכשיר חיצוני בכדי להתחזק. רק אתם עצמכם! עוצמת השרירים נקבעת
אך ורק על פי מספר הפעמים שאני 'עולה'. הקושי של 10 הכפיפות האחרונות זהה אצל מי
שמצליח 20 בדיוק כמו זה שעושה 200.
ההישג של האחרון מגיע , כאמור, רק בגלל שעלה יותר פעמים, זה
נכון לשרירי הידיים והבטן וזה נכון ללימודי מתמטיקה ואנגלית. וזה עובד גם בדיוק באותו אופן בחיזוק כוח הרצון, יכולת ההתמדה,
הביטחון העצמי וההתמודדות הרגשית. אבל איך נעלה אם לא נרד קודם? לכן, אל תפחדו ואל
תיבהלו מכישלון, אכזבה...
תזכרו: זו ההזדמנות! לעלות ובעקבות כך להתחזק יותר ויותר "
זוהי זכות גדולה עבורי ובשבוע
הראשון ממש התאהבתי. בנשמות הטהורות, בצורך העצום לתת מעצמי ובעיקר להודות על
ההזדמנות.
תודה!
