למידה: רצון או צורך?
מאת: אורן פז
הנחת היסוד הבסיסית
של כל מורה/ מחנך צריכה להיות שהתלמיד רוצה ללמוד. גם אם אינו מביע זאת או
אפילו אינו מודע לכך.
הצורך בלמידה הוא
פנימי וטבעי ואין צורך "לשכנע" את התלמיד שהוא "צריך" ללמוד
מכיוון שחזרה תכופה על מסר כזה תיצור תסכול ותעורר את יצר "המרידה"
הטבעי.
בטבעו כל אדם הוא סקרן
וחוקר, זו דרכו ללמוד את המציאות שסביבו , לגבש את תפיסת עולמו ולהצליח לממש את
הפוטנציאל הגלום בו.
ע"מ שהלמידה
תהיה איכותית ותמצה את כישוריו של התמיד (גם אם הם חבויים), מוטלת על המורה/ מחנך
החובה ליצור מרחב שמעורר סקרנות. זהו מקום שבו התלמיד מגלה עניין אמיתי ומגייס
משאבים פנימיים של לוגיקה, זיכרון, יצירתיות ועוד.
כיצד יוצרים מרחב
כזה?
לכל אחד יש
אינטליגנציות שהן דומיננטיות יותר. בדר"כ המודעות אליהן נובעת מחיזוקים /
אילוצים אליהן נחשפנו בעבר. ניתן ורצוי לגרות קשת רחבה יותר של אינטליגנציות.
התוצאה המרגשת היא : "התרגשות" – חוויה של גילוי חדש.
הרחבת הקשת מסייעת
לתלמיד בשני מישורים מרכזיים:
1.
חיזוק הדימוי העצמי
החיובי- הביטחון העצמי ביכולתו לספק את יצר הסקרנות הטבעי במסע של גילויים ועולמות
"חדשים".
2. שימוש באמצעים / פרספקטיבות שונות להתמודד עם אתגרים לימודיים כאשר
ב"ארגז הכלים" שלו מונחים כלים מדויקים ומרתקים יותר המתאימים לו
במיוחד.
לסיכום:
"סוד"
ההוראה מונח איפה ביכולתו של המורה לאפשר את המרחב הנוח, המדויק ובעיקר הרחב ככל
הניתן , שבו ירגיש התלמיד שיש לו כלים מגוונים המאפשרים לו להתמודד בהצלחה
ובהתרגשות של "תגלית" בשאיפה לטפס גבוה יותר ויותר אל חווית ההצלחה המתגברת.
בהצלחה!
