בשנות ה 70 כאשר יצא לקרנים 'התפוז המכני'
המבוסס על ספרו של אנטוני ברג'רס (עם מלקולם מקדואלף הענק),
הציג לראשונה, סיפור מזעזע שעוסק בחבורת נערים, מרושעת חסרת לב ובעיקר משועממת שאתגרה את עצמה בחציית גבולות והגשמת יצר מתועב וסדיסטי.
בהמשך העלילה הצופה עובר חווית מסע רגשי מהסלידה לרגש אמפטי כלפי אלכס כאשר הוא עובר מסע עינויים כחלק מטיפול פסיכולוגי "משקם".
היום כמה שנים אחרי, אנחנו חיים על בסיס יומיומי את "התפוז המכני"
אלימות ברחוב כלפי אנשים תמימים חפים מפשע או קשישים חסרי ישע,
תינוקות "נשכחים" ברכבים, בני משפחה טובחים זה בזה, נשים נרצחות, התעללויות ואונס במשפחות, הם חלק מעדכוני החדשות.
ואל תאשימו את הקורונה הפעם.
(כמובן זו תופעה חברתית מזעזעת חובקת יבשות,
שאינה פוסחת גם על ישראל, לצערינו).
כאשר האזעקות מכיוון עזה ומטחי ירי חוצים את השמים כולנו נחרדים מפחד
אבל בואו, לא פחות מפחיד האויב שנמצא כאן מבית, מתוכינו, בינינו.
האויב הזה אלים ומסוכן. חבל שהחברה עדין אינה מוכנה
להתבונן בו באומץ הישר לעינים, ולסגל לעצמה ערכים ומערכת משפט צודקת,
מערכת חברתית מחוסנת מול תופעות אלימות, מול חוסר צדק.
הלוואי ותיווצר מערכת כזאת שתבקש חינוך ילדים והורים ערכי,
מערכת הדדית שמספקת לכולנו בטחון והרגשה טובה כללית ,
שתוקיע את המורסה הזו מתוכינו, הלוואי!